המורשת של אריאל - "השמיים הם הגבול והדרך - דרך ארץ"

רס"ן אריאל בן משה

מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל

סיפור חייו:

בן גלית וצור. נולד ביום כ"ב באב תשנ"ה (18.8.1995) במעלות תרשיחא שבגליל העליון. אח צעיר ללירון ואח בוגר לקורן, שביט, ניתאי ואדר. אריאל גדל במשפחה ציונית ושורשית וינק ערכים של מסירות וגבורה, התמדה ונחישות, אהבת הארץ וחיבור עמוק לצה"ל. דודו, סמל אמיר בן משה, נפל במלחמת יום הכיפורים (20.10.1973), ובן דודו, סמל-ראשון אשל-אמיר בן משה, נפל במלחמת לבנון הראשונה (10.6.1996).

"אריאל נולד עם כתר," סיפרה אימו, "הוא היה הזרקור של הבית. הייתה לו הילה. האמנתי שהוא יגיע גם לרמטכ"לות." בילדותו, הרבה לשהות אצל סבו וסבתו בקיבוץ מצובה, והשעות שבילה בין חבורות הקיבוץ, בבריכה, בחדר האוכל ובעיסוק בַּנוֹי שסביב ביתם – מילאו את עולמו. את ראשית לימודיו עשה במעלות תרשיחא – בבית הספר היסודי "ראשונים" ובחטיבת הביניים "אורט מעלות". כבר אז בלט בכישוריו, בהישגיו ובהיותו מנהיג טבעי. סיפרה בתיה, המחנכת בכיתות ה'–ו': "אריאל היה ילד מבריק, יהלום שנצץ למרחקים. תלמיד מצטיין, חכם וחד, שחקן כדורסל וספורטאי מצטיין. אבל מה שנגע לליבי במיוחד היה הרצון שלו לעזור לילדים מתקשים. הוא היה כמו מורה צעיר בכיתה; תמיד בדק מי צריך עזרה במשימות, ואז ישב בסבלנות והסביר, ולעיתים גם כתב את התשובות." באותם ימים השתתפה כיתתו בשעשועון הטלוויזיה "ששטוס", בהפקת ערוץ הילדים, שבו התחרו כיתות שונות מרחבי הארץ במשימות ידע, זריזות וכוח, ואריאל נבחר לקפטן הקבוצה. "החברים תמיד הלכו אחריו והוא תמיד הוביל בביטחון ובצניעות," אמרה.

כמי שקורץ מחומר של מצטיינים בחר להמשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה, ובמהרה הפך ליושב ראש מועצת השוחרים. "כבר בשנתו הראשונה בפנימייה חזר מאושר לחופשות," העידה אימו, "התלהב מהמדים ומייד הודיע שהוא ישרת בצנחנים. ידעתי שילך לסיירת מטכ"ל, והודעתי למורים ולמפקדיו בפנימייה שלשם יגיע בשירותו." ספורט היה אהבתו הגדולה. מלבד היותו כדורסלן מוכשר וקפטן קבוצת הילדים של מעלות תרשיחא הרבה באימוני ריצה, וגם אהב מאוד לצאת לטיולי מחנאות. בבית נשבה רוח מועדון "מכבי תל אביב". "אריאל היה אוהד שרוף של 'מכבי' בענפי הספורט השונים," סיפר האח קורן, "הגיע למשחקים, ונהג לחגוג ברגעי הצלחה בתנועת ה'פיו פיו' המפורסמת של הכדורגלן ערן זהבי. גם החדר שלו היה צבוע בצבעי צהוב-כחול ואלו גם היו צבעי הלבבות ששלח בוואטסאפ." אריאל שתמיד עמד במרכז החבורה, שימש מודל לחיקוי ולהערצה לחבריו וגם לאחיו. "הוא נתפס כאחראי וידע לייעץ, ללוות ולהנחות," סיפר שביט והוסיף קורן: "אריאל היה מצפן חיי. בראש ובראשונה הוא היה ציוני, שלא התבייש לדבר על ערכים ושליחות בעולם הציני שאנו חיים בו. היה לו סט ערכים שהוביל אותו באופן מאוד ברור והוא פעל תמיד על פיהם – על פי טובת האחר." את לימודיו בתיכון הריאלי סיים כמצטיין המחזור. לפני הגיוס הספיק לטייל בתאילנד עם חבריו הטובים מהפנימייה – טיול שהפך לחוויית חיים בלתי נשכחת. עם גיוסו לצה"ל, בשנת 2013, הוצב בחיל הרגלים.

כבוגר פנימייה צבאית נכנס למסלול "כוכבים", המסלול הייעודי לקצונה, במסגרת גדוד 202 – "צפע" – של חטיבת הצנחנים, עוצבת "האש". לאחר הטירונות והאימון המתקדם החל קורס מ"כים (מפקדי כיתות). עם פרוץ מבצע "צוק איתן", ביולי 2014, הושהה הקורס, ואריאל שולב במערך הלוחם ברצועת עזה. במבצע זה איבד את חברו הקרוב סמל ארז שגיא, שנפל בקרב (28.7.2014). את קורס המ"כים סיים כמצטיין קורס. לאחר מחזור פיקוד על כיתת טירונים יצא לקורס קצינים בבה"ד (בסיס הדרכה) 1. גם כאן הצטיין – בקורס הכללי ובהשלמת חי"ר. לאחר מכן שירת כמפקד מחלקת צלפים, ומונה לסגן מפקד פלוגה. בהמשך, יצא ללימודים במכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק) – האקדמיה הצבאית לפיקוד, העוסקת בהכשרת קצינים לתפקידי פיקוד במערך הטקטי. במקביל, השלים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, וכדרכו – בהצטיינות. בסיום הלימודים מונה למפקד פלוגה בגדוד 202. תחת פיקודו זכתה הפלוגה בציון 100 בבוחן פלוגה ולוחמיה הוכרו כמצטיינים. בהמשך עבר לפקד בבה"ד 1 על "גפן" – ההשלמה החילית של זרוע היבשה לקציני חי"ר. בתפקידו זה קיבל את אות מצטיין הרמטכ"ל – אות ההצטיינות הגבוה ביותר למשרתי הקבע בצה"ל, וזכה להעניק את דרגות הקצונה לאחיו שביט. בתפקידו הבא, מונה למפקד סיירת הצנחנים (פלס"ר 35) – הכוח הלוחם האיכותי ביותר שנועד להוביל את החטיבה כולה. עם כניסתו לתפקיד נשא דברים: "סיירת צנחנים הייתה, עודנה ועליה להמשיך ולהיות חוד החנית הצה"לית ככלל והחטיבתית כפרט, להוות יחידת מופת בעלת סטנדרט ביצוע, יחידה התקפית ויוזמת הפורצת תקרות זכוכית ונשענת על רמה מקצועית גבוהה ונכונות לעבוד קשה, ללמוד ולהשתפר. ... לא ננוח על זרי הדפנה ונתייצב לפני קריאה בכל זירה וגזרה בה נוכל לסייע בהגנה על ההתיישבות ובפתרון בעיות מבצעיות. נשאף להעמיק את תוכניותינו למלחמה בכשירויות הפרט והצוות ונקפיד להזכיר לעצמנו שתרחישי הייחוס הינם שונים ומגוונים ולא מסתכמים רק בגבולות הקו הירוק, ועלינו לעבוד לילות כימים בכדי להגיע מוכנים לשעת פקודה. במקביל, נחתור להעמיק את איכות וטיב הקשר עם המסורת והמורשת עליהן אנו נשענים, החל מלמידה אודות הלקחים המקצועיים ממבצעי היחידה, דרך שיחות ואימונים עם הבוגרים וכלה בקשר ההכרחי והמיוחד עם משפחתנו השנייה – משפחות חללי היחידה, מתוך הכבוד וההערכה לקודמינו אך בעיקר מתוך הבנה עמוקה שגובה הצמרת תלוי קשר ישיר בעומק השורשים." בשנת 2021 קיבל תעודת הוקרה אישית ממפקד אוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון) על תפקוד הפלס"ר ועל חתירה למגע בפעילות מבצעית. בריאיון שהעניק לעיתונאי בן כספית בתחנת הרדיו "FM103", ניסה להמעיט בערך עצמו כמקבל ההוקרה ולהדגיש את תרומתם של הלוחמים: "אני חושב שאני פחות הסיפור. החבר'ה, היחידה, הלוחמים – זה הסיפור האמיתי. זה אירוע מאתגר, כל לילה לקבל יעד אחר. צריך ללמוד מהר גם את המרחב בכפרים ושל החטיבה, וספציפית את היעד המדובר. הרבה קילומטרים שהחבר'ה הלכו עם ציוד, ולא תמיד זה גם מסתיים באיזה ריאיון ברדיו שמקבלים איזה גרם תהילה. החבר'ה ראויים לזה מאוד."

את יובל, בחירת ליבו, הכיר באזכרה לארז. האהבה שניצתה ביניהם הפכה לזוגיות ארוכת שנים. בני הזוג עברו לגור בחיפה וטיילו הרבה בארץ ובעולם. ב-2 ביוני 2022 נישאו, הקימו את ביתם בקריית ביאליק והחלו לתכנן את הרחבת המשפחה. לאחר שירות ארוך ועתיר הצטיינות, עשייה, אתגרים והישגים, ניצב אריאל בצומת דרכים ושקל את המשך דרכו. בצבא הוצעו לו מגוון תפקידים, אבל הוא ביקש להשתחרר. סיפרה רעייתו: "בשיחות ביני לבינו הוא צחק איתי ואמר לי – 'אני לא יודע אם הם יצליחו לעלות על מה ישאיר אותי בצבא... לא הכסף, לא זמן בית ולא החיים הנוחים שהצבא בטח לא מעניק. אם ידברו איתי על ערכים, אם יגידו לי שאני ברגליים שלי צריך לשמור על המדינה, אם יגעו בניצוץ הציוני שלי – אני אשאר'. והם עלו על זה, הוא הציוני הגדול ביותר אולי שהיה בדורנו. הציעו לו את סיירת מטכ"ל והלך על זה". בכך היה לקצין הראשון שהגיע לתפקיד זה מהצנחנים. סיפר מפקד סיירת מטכ"ל: "כשהתקשר אליי מח"ט צנחנים לספר על איזה מ"פ – הכי מוכשר שלו – שלא רוצה להמשיך בצבא ואולי יסכים להישאר ביחידה – לא פיתחתי ציפיות... דקה וחצי לתוך השיחה איתך הבנתי איזו מתנה קיבלתי. בשיחה אתה רוכן קדימה בדריכות – אבל משדר רוגע ונחת. העיניים שלך הן כמו שני סימני שאלה של סקרנות, אבל על השאלות שלי אתה עונה בביטחון ובלי גרם של התנצלות. אני כמעט מתבייש לומר שאיתך זו הייתה לי אהבה ממבט ראשון." סיפרה יובל: "אריאל הגיע ליחידה וחזר עם אש בעיניים. בכל פעם ששאלתי 'לאן אתה נוסע?' ענה: 'לאן שצריך,' והוסיף, 'אל תדאגי, אני עושה משהו חשוב.' כשחזר מפעולה נהג לומר ש'היה טוב' או 'היה טוב מאוד.' לא הייתה אופציה אחרת." במהלך שירותו בסיירת מטכ"ל, השתתף בכמה מבצעים נועזים ועלומים.

בסוף חגי תשרי תשפ"ד קיבל חופשה קצרה, ובני הזוג החליטו לבלות אותה בקמפינג. תחילה הדרימו למצפה רמון, וביום שישי, 6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, עלו לרמת הגולן. "כל סוף השבוע הזה, באוהל, היה תמצית של תשע שנות הזוגיות שלנו," סיפרה יובל.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מאזור עזה לדרום ישראל ולמרכזה חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים, על הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, לרבות אונס והתעללות. הם החריבו ובזזו בתים ורכוש ביישובים וחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח. בבוקר זה החלה מלחמת "חרבות ברזל". אחרי טיהור אזור עוטף עזה ממחבלים מטרותיה הן הכנעת החמאס ברצועת עזה ושחרור כל החטופים. בבוקר אותה שבת, בשעה 06:40, צלצל הטלפון. אריאל הוקפץ ליחידה. ב-6:45 כבר היו בני הזוג ברכב, כשהאוהל מקופל והציוד ארוז. אריאל הוקפץ ליחידה בטרם נודעו הפרטים המלאים על עוצמת האירועים והיקפם. אף על פי כן, בדרכו דרומה הקפיץ מאות לוחמים מיחידות שונות ואסף ברכבו כמה מהם, התקשר לאימו והרגיע אותה. אחרי התארגנות קצרה ביחידה יצאו לקיבוץ רעים. אחיו שביט, קצין בגדוד 890 של הצנחנים, לחם לא הרחק ממנו ונפצע למחרת בקיבוץ חולית; אחיו קורן, סרן (במיל') בנח"ל, נלחם בגזרת איו"ש. אריאל נפצע כבר בתחילת הקרב בקיבוץ, אך המשיך לפקד על לוחמיו ולחם בראשם. כל אותו יום, מהשעה עשר וחצי בבוקר ועד הלילה, עברו וטיהרו בית אחר בית. לוחמים שהשתתפו בקרבות הטיהור תיארו את הפיקוד והלחימה של אריאל כ"סיטואציות הרואיות בצורה שאי אפשר אפילו לדמיין." במהלך הקרב התנדב לשמש פתיון למחבלים ולמשוך את האש לעברו כדי לחשוף את מיקומם: הוא הכין את כוחותיו בעמדות צליפה, נכנס אל רכב צבאי ממוגן ונהג בו מול עמדת אחד המחבלים. המחבל אכן נחשף כדי לירות לעברו, והכוחות ניצלו את מרווח הזמן הקצר וחיסלו אותו. בהגיעם לבית האחרון ברעים, שידעו כי יש בו שישה מחבלים, התארגנו כדי לפוצצו מבחוץ. אלא שאז הגיע מידע ולפיו מסתתר ילד בתוך הממ"ד, המרחב המוגן שבבית. אריאל החליט להסתכן ולפרוץ רגלית, כדי למצות את הסיכוי להצילו. כלבן היחידה, שהיה אמור להיכנס ראשון, נפצע ברגלו וכלבו לא הסכים להיכנס לבית בלעדיו; לסגנו היה מעצור בנשק, ואריאל תפס את מקומו, פרץ פנימה ונפגע מכדור שחדר מתחת לאפוד הקרמי. הוא הועבר, בהכרה, לעמדת פינוי הפצועים, והספיק לצפות בחייליו משלימים את המשימה ומצילים את הילד. עד לרגע פינויו, נותר בעמדת הפיקוד. פציעתו הייתה אנושה, ובהגיעו למרכז הרפואי "סורוקה" שבבאר שבע, נקבע מותו. רב-סרן אריאל בן משה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023).

בן עשרים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה ונטמן לצד חברו ארז שגיא, בהתאם לבקשה שהביע בפני רעייתו. הניח רעיה, הורים וחמישה אחים. ספד לו לירון, אחיו הבכור: "אריאל, אח שלי, העביר את כל חייו בלי מחשבה אחת רעה על אף בן אדם. כל מעגלי הזהות של יהודי, ישראלי, ציוני התחילו אצלו מנקודה אחת – מהאחורה של הלב, מתחת לעור." אחיו ניתאי: "אריאל, אתה היית אמור להיות זה שמתקן, זה שעושה אחרת, זה שילכו אחריו. היית אמור להספיק יותר. ... אני כל כך גאה בך אח שלי, אני כל כך גאה להיות אח שלך, כל כך שמח שנפלה בחלקי הזכות הזאת. היית טוב מכדי להיות אמיתי. ... עם כמה אחריות השארת אותי, אותנו – האחים. ... תודה אח שלי, המודל שלי, על מה שאתה עבורי – על מה שתמיד תישאר. אני אוהב אותך." ספד לו מפקד סיירת מטכ"ל: "אריאל, כמו בשיחתנו הראשונה, גם בפעילותך כמפקד ביחידה היית סקרן וחושב, דרוך ונכון לכל משימה, ואלו הלוחמים שגידלת, שאותם הובלת בלחימה אמיצה ונחושה ולצידם נפלת בהגנה על תושבי הדרום. זכות גדולה הייתה לי להיות לך למפקד. יהי זכרך ברוך." במשדר מיוחד של התוכנית "עובדה עם אילנה דיין" אמרה אימו: "המתחרה היחידה שלי על ליבו הייתה מדינת ישראל, והאדמה הפיזית שאנחנו נמצאים עליה. ... אריאל השאיר מורשת ושורה של חיילים שהולכים בעקבותיו. קציני צה"ל ולוחמיו, הרימו ראש! זוהי השעה שלנו כעם!" במלאות שלושים יום לאירועי 7.10.2023, "השבת השחורה", קיים בית הספר הריאלי העברי בחיפה טקס זיכרון לנופלי בית הספר, ובהם אריאל, ותפילה להשבת החטופים.

משפחתו הדפיסה את תמונתו על חולצות לצד הכיתוב "השמים הם הגבול והדרך – דרך ארץ". קפטן "מכבי תל אביב" בכדורסל, ג'ון דיברתולומיאו ("ג'ונדי"), כתב את שמו של אריאל על נעליו כמחווה, והעבירן לידי המשפחה. חבריו ערכו לזכרו ריצת מרתון – כמו זו ששאף להשתתף בה, ובסיומה הודו לו: "תודה לך שנלחמת עבורנו, שהגנת בגופך ומנעת הרג רב יותר, שהשארת אחריך רוח של מנהיגים יוצאי דופן. המורשת שלך והדרך שלך נשארים איתנו."

עמוד האינסטגרם לזכרו:  https://www.instagram.com/berei_ariel/